פסק-דין בתיק ע"פ 6412/10

השופט נ' הנדל:

1.         מונח לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 15.7.2010 (תפ"ח 1121/09 שניתן על ידי כב' סגנית הנשיא ר' יפה-כ"ץ והשופטים א' ואגו וי' צלקובניק), בגדרו הושת על המערער עונש מאסר בפועל למשך 40 חודשים לצד מאסר מותנה וקנס, במסגרת עסקת טיעון. הערעור מופנה כלפי חומרת עונש המאסר בפועל.

הרקע העובדתי

2.         מכתב האישום המתוקן אשר המערער הודה בעובדותיו, עולה התשתית העובדתית הבאה: בחודש פברואר 2009, מסר אברהם זהבי (להלן: "זהבי") רימון רסס צה"לי לידיהם של המערער ואדם נוסף, יצחק סרדינה (להלן: "סרדינה"). לאחר מכן, נסעו המערער וסרדינה ברכב השייך לזהבי, לבניין מגוריו של דניאל רובמן (להלן: "רובמן") בעיר אשדוד. בתחילה חפץ המערער להשליך את הרימון לעבר מרפסת דירתו של רובמן, אולם חזר בו מכוונתו זו עקב קושי טכני. המערער וסרדינה תיצפתו על הבניין והמתינו להגעתו של רובמן. משזה נכנס לדירתו שבקומה השנייה, שמו השניים פעמיהם לבניין, ועלו לקומה השנייה כשהרימון בידם. מעט לאחר חצות הליל, שלף המערער את נצרת הרימון והשליכו אל מסדרון הקומה השנייה, לעבר דלתות הדירות, ואז נמלט יחד עם סרדינה אל חדר המדרגות. הרימון התפוצץ כתוצאה ממעשיהם של השניים, ונזקים נגרמו בקומת הבניין השנייה, ולמספר דירות בקומה. למרבה המזל, לא נפגע איש מהפיצוץ.

גזר דינו של בית המשפט המחוזי

3.         המבקש הודה בעובדות כתב האישום המתוקן בעבירות נשיאת נשק לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), חבלה מחמירה לפי סעיף 329(א)(3) והיזק בחומר נפיץ לפי סעיף 454 לחוק העונשין. במסגרת הסדר הטיעון נקבע כי דרישת העונש ע"י המשיבה תוגבל לעונש מאסר בפועל של 45 חודשים, בעוד למערער הותר לטעון כראות עיניו. כן הוסכם בין הצדדים כי יוטל על המערער קנס של 5,000 ש"ח ומאסר על תנאי בכפוף לשיקול דעתו של בית המשפט.

            בהחלטתו לגזור את דינו של המערער ל-40 חודשי מאסר בפועל, הדגיש בית המשפט המחוזי את החומרה הרבה שבמעשי המערער - הטלת רימון רסס בתוך בניין מגורים. צויין עברו הפלילי של המערער, והעובדה שציית באופן עיוור להוראותיו של זהבי, כיוון שחש מחוייבות כלפיו. המערער נטל חלק בסכסוך שאין לו קשר ישיר אליו ו"הפגין התנהגות עבריינית לכל דבר". כן נקבע כי העובדה לפיה הנזק שנגרם לא היה חמור יותר, אינה צריכה להיזקף לזכותו של המערער. יחד עם זאת, בית המשפט לקח בחשבון את גילו הצעיר של הנאשם, יליד 1989, את הקשיים אליהם היה חשוף בנעוריו ואת הצער והחרטה שהביע על מעשיו. צויין כי המערער מקבל טיפול פסיכולוגי וכי שואף הוא להשתלב בחיים נורמטיביים עם שחרורו.

טענות הצדדים

4.         לטענת המערער, שגה בית המשפט המחוזי ביישום שיקולי הענישה בעניינו, ובכך שלא נתן משקל מספק לנסיבות בהן בוצעה העבירה, ולמאמצי השיקום הניכרים בהם הוא נוטל חלק. נטען כי האיזון הראוי בין שיקול ההרתעה, לבל יישנו מעשים כפי שעשה, לבין שיקול השיקום הקיים בעניינו של המערער, הצדיק קביעת עונש מדוד. עוד הוסף כי בית המשפט לא התחשב מספיק בנסיבותיו האישיות של המערער: היותו בן למשפחה נורמטיבית, אמו אשת מחשבים ואביו שוטר, העובדה כי החליט להתנתק מעולם הפשע והשתלב בפרוייקט במסגרת שירות המבחן. הודגש כי נוכח מאמצי השיקום שהפגין, יש מקום להפחית בעונש שהושת עליו, זאת גם נוכח המלצת שירות המבחן. נטען כי אין מקום להטיל על המערער עונש חמור יותר מזה שנגזר על שותפו לעבירה סרדינה - עונש מאסר של 33 חודשים.

            לדעת המשיבה יש לדחות את הערעור. נסיבות ביצוע העבירה הינן חמורות. רובמן - היעד להשלכת הרימון - חי בביתו עם ילדיו, ורק בנס לא היו נפגעו הם או שכניהם. נטען כי העונש הוטל במסגרת שהותוותה בעסקת הטיעון, אשר לקחה בחשבון את עברו הפלילי של המערער, שאינו מכביד, כמו גם את גילו הצעיר ותסקיר המבחן. הוסף כי אין להשוות את דינו של המערער לזה של שותפו סרדינה, זאת שכן האחרון לא השליך את הרימון בפועל. הודגש כי עונשו של סרדינה נגזר מעונשו של המערער, ובכך יש להעיד כי אין מקום להשוות את דינם. עוד צוין כי תסקיר המבחן זהיר מאוד ביחס למערער וכי קיימים קשיים ביחס לשיקומו.

דיון

5.         כלל נקוט הוא מלפנינו, כי בבואו לגזור את עונשו של נאשם, על בית המשפט לתת דעתו לשיקולי הענישה השונים. שיקולים אלה מפנים את הזרקור לשני מישורים. האחד - העבירה על נסיבותיה הקונקרטיות. מישור זה מקבל את התייחסותם של שיקולי ההרתעה והמניעה. האחר - העבריין הספציפי. מישור זה נבחן במסגרת שיקולי הגמול והשיקום. על כן, בבואו לתרגם את שיקולי הענישה למתן גזר דין, על בית המשפט לבחון את המישורים האמורים.

            ככל שהדברים נוגעים למישור העבירה הקונקרטית, הרי שהמדובר בעבירה חמורה ביותר, אשר אך בנס לא נסתיימה בנפגעים בנפש. בחצי הליל, עוצם אדם עיניו במיטתו. ילדיו כבר ישנים. אף השכנים נמים את שנתם. שלווה זו נגדעת ברגע, עת מזעזע פיצוץ את קירות הבניין. המדובר בתסריט בלהות אשר לדאבוננו הופך מציאותי יותר ויותר ב"שגרת" החיים. היטיב להפנות בית המשפט המחוזי לאמור בע"פ 5753/04 מדינת ישראל נ' ירון רייכמן (7.2.2005):

" לאחרונה נתקלים אנו במעשי בריונות שלא ידענו בעבר. שאם בעבר יישבו צעירים, וגם מי שאינם צעירים, חילוקי דיעות שביניהם בסכינים שנעצו בגופו של הזולת - "תת תרבות הסכין" קראנו לתופעה ממאירה זו - הנה כיום עלינו - או שמא נאמר: ירדנו - ברמה ובחומרה; לא עוד יישוב סיכסוכים בנשק קר אלא יישוב סיכסוכים בנשק חם. "סיכסוכים" קראנו לאותם חילוקי דיעות שאנשים מבקשים ליישבם באלימות קשה, אלא שלמרבה התמיהה והצער אין המדובר, ברוב המקרים, בסיכסוכים של ממש אלא בסיכסוכים שניתן לכנותם סיכסוכי-זוטא. סיכסוכי-זוטא אלה מעורבים בהם, על הרוב, אנשים צעירים, ועל דברים של מה-בכך נשלפת סכין וננעצת בגוף הזולת. לאחרונה, כאמור, נשלף כלי ירייה קטלני.

           תופעה נוראה זו פשתה בחברתנו, היתה כמחלה ממארת, וחובה היא המוטלת עלינו, על בית-המשפט, להעלות תרומתו למלחמה קשה זו. מלחמה היא שאסור לעשות בה ויתורים, שאם נוותר ונסלח תתגבר התופעה ותלך. חברתנו הפכה להיותה חברה אלימה, ותרומתו של בית-המשפט למלחמה  באלימות היא בהטלת עונשים ראויים. בבואנו לגזור עונשים על עבריינים כמשיב שלפנינו, שומה עלינו לשוות נגד עינינו לא רק את המשיב ואת צורכי שיקומו; לא רק את משפחתו הסובלת בשל מעשיו; אלא גם את הנפגעים ממעשיו של המשיב ואת הנפגעים ממעשים-בכוח שייעשו אם לא נגיב בחומרה על מעשים כמעשה המשיב".

            במישור העבריין הספציפי, מזדקרים שיקולי הגמול והשיקום, המושכים כל אחד לכיוונו. יאמר שיקול הגמול - המדובר באדם צעיר אשר כבר הספיק להכיר את רשויות אכיפת החוק ולהסתבך בפלילים, ובשלוות נפש התערב בסכסוך לא לו וסיכן חייהם של אנשים רבים. במובן זה, הסכים המערער לבצע עבירה חמורה, ועל כן ראוי כי עונשו יהיה חמור. עוד יעיר שיקול הגמול, כי בבחינת העבריין הספציפי - להבדיל מהשותף לביצוע העבירה, אשר "רק" נכח באירוע - היה זה המערער שלקח על עצמו את הטלת הרימון. אף לכך יש ליתן משקל בעת גזירת העונש (וראו ע"פ 9543/09 בילאל רחאל נ' מדינת ישראל (19.1.2010)). ואולם, מן העבר האחר ייטען שיקול השיקום כי המערער מביע חרטה כנה על מעשיו ועל התקרבותו למערך החיים העברייני, על רצונו של המערער להימלט ממעגל הפשע ועל מוכנותו של המערער, המוכחת בשטח, לטפל בעצמו ולבנות את עתידו באופן יציב, רחוק מעולם הפשיעה.

6.         למשמע קולם של השיקולים השונים, עולה כי בית המשפט המחוזי ביצע את האיזון הראוי ביניהם, קבע את העונש במסגרת הסדר הטיעון אליהם הגיעו הצדדים, ואף לא העמיד אותו על הרף העליון שהוסכם. באשר לטענת הסניגור כי מרשו הפנים את חומרת מעשיו, והחל לצעוד במסלול השיקום, אין אלא לומר כי התוצאה העונשית אינה עומדת בסתירה לכך שהבחירה בידו, והתרחקות מעולם הפשע אך תיטיב לחברה, למשפחתו ובעיקר לו עצמו.

            דעתי היא כי דין הערעור להידחות.

                                                                                                    ש ו פ ט